הארכיאולוגים מחפשים בשכבות הלא נכונות

הארכיאולוגים מחפשים בשכבות הלא נכונות

תגובה למאמר "התנ"ך, אין ממצאים בשטח"  ("הארץ", 29.10.99).

אכן, המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל, שציפו ממנו לגדולות, הביא אכזבה רבה. גם כותבי שורות אלו מסכימים כי הנתונים שמציגים הארכיאולוגים אינם עולים בקנה אחד, ואף סותרים את התיאור ההיסטורי המקראי. אולם, בניגוד לדעה הרווחת בין הארכיאולוגים, שהגורם המטעה הוא התנ"ך, שורש הבעיה הוא בטעות המושרשת ביסודותיו של המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל עוד מראשיתו.

לא נחזור כאן על תולדותיה הקצרים של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, מכיוון שכבר הובאו היטב במאמר – רק נוסיף נקודה אחת:

חוקרי מצרים השוו בין החומר הספרותי המצרי לבין הממצאים הארכיאולוגיים במצרים. חוקרי מספוטמיה השוו בין החומר הספרותי האשורי-בבלי לבין הממצאים בשטח בארצות אלה. הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל מעולם לא היתה גברת לעצמה. ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, עליה קיים תיאור נרחב ומפורט של דברי ימיה, החל מתקופות קדומות ביותר, תוך קביעת סדר כרונולוגי ברור ורציף, שהסתירות, שאמנם קיימות בו, מקומיות בלבד ואינן פוגעות במבנה הכרונולוגי הכללי. אין עוד ארץ כזאת. ההיגיון מחייב כי בבואנו לחקור את תולדותיה של הארץ, נשווה קודם כל בין הממצאים בשטח לבין הטקסט הספרותי המתייחס אליהם ישירות. רק לאחר שנבנה מערכת היסטורית ארכיאולוגית שלמה של הארץ עצמה, ניגש להשוות את הנתונים עם מערכות היסטוריות מקבילות בארצות אחרות.

אלא שלא כך היו פני הדברים.

החפירות המדעיות הראשונות בארץ-ישראל נערכו על-ידי סר ויליאם פטרי עוד במאה התשע-עשרה, ונמשכו על-ידי אולברייט ואחרים בראשית המאה העשרים. חופרים אלה הגיעו לארץ כאשר הם אוחזים בידם את הכרונולוגיה המצרית כדי ליישם גם בארץ הקודש את שיטות המחקר המבוססות עליה. חפירות ראשונות אלו הניחו את היסודות לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל.

וכך נשאר הדבר עד היום כמשתקף מכל פרקי הספר "הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה", הכתובים על-ידי מספר ארכיאולוגים בעריכת אמנון בן-תור[1]:

בפרק על "תקופת הברונזה התיכונה" כתב שם אהרון קמפינסקי: "התאריכים האבסולוטים נקבעים על סמך סינכרון עם מצרים… הכרונולוגיות הלוקליות תלויות בכרונולוגיה המצרית." ( ע' 177).

בפרק על "הברונזה המאוחרת" כתבה שם רבקה גונן:

"מבחינה היסטורית וארכיאולוגית, תחילת השושלת העשרים במצרים מסמנת את סוף תקופת הברונזה ותחילת תקופת הברזל." (ע' 215).

ואפילו התת-תקופות משויכות ומתוארכות לפי הכרונולוגיה המצרית:

"כשם שתחילתה וסופה של תקופת הברונזה המאוחרת נקבעה על סמך מאורעות היסטוריים [מצריים], כך גם הסכימות השונות לחלוקת התקופה נסמכות על אירועים היסטוריים… הברונזה המאוחרת (LB) I עם תחילת השושלת השמונה-עשרה, LB II עם תקופת אל-עמרנה, LB III עם השושלת התשע-עשרה ותחילת השושלת העשרים…" (ע' 216 ).

ובפרק על  "תקופת הברזל" כתב עמיחי מזר: "קביעת הכרונולוגיה האבסולוטית של התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופת הברזל, כמו גם בתקופות היותר קדומות, תלויה ברובה על הכרונולוגיה המצרית." (שם, ע' 259).

סקירת  השכבות הארכיאולוגיות בארץ

נציג כאן את קורותיה של ארץ-ישראל העולים מתוך ממצאי חפירותיהם של מאות אתרים בארץ, לאחר כמאה שנות מחקר. הדברים בחלקם מפורשים במאמר,  אך לשם הצגת התמונה בשלמותה נחזור עליהם כאן.

בתקופת הברונזה הקדומה – כך מכונה ראשית ההתישבות העירונית בכנען – נבנות ערים מוקפות חומות בצורות. סופה של התקופה בא עליה פתאום, עד שלא נותרה עיר בצורה על תלה משני עברי הירדן.

אחריה באה תקופת ביניים קצרה – הנקראת תקופת "הברונזה הביניימית" – בה היו התושבים ברובם נוודים רועי צאן.

לאחר התקופה הביניימית קמה בארץ תרבות חדשה, המכונה תקופת הברונזה התיכונה. בתקופת הברונזה התיכונה, שנמשכת כמה מאות שנים, שוב מתבססים ישובים עירוניים מוקפי חומות, ובשלהי התקופה רצופה הארץ ערים גדולות ובצורות.

גם סופה של תקופת הברונזה התיכונה בא עליה תוך פרק זמן קצר.

רוב הערים הנזכרות בסיפורי כיבוש הארץ על-ידי יהושע חרבו בסוף תקופת הברונזה התיכונה ולא קמו עוד.  דבר זה מהווה את אחת הסתירות החמורות, שמביאים מבקרי המקרא, כי לפי תיארוך השכבות המקובל – המבוסס על הכרונולוגיה המצרית – הגיעו בני ישראל לארץ בתחילת תקופת הברזל, כאשר היו ערים אלו חרבות כבר מאות בשנים.

אחרי הרס ערי הברונזה התיכונה, קמה בארץ תרבות חדשה, תקופת הברונזה המאוחרת – בה קיים בארץ רצף התיישבותי של כמה מאות שנים. בתקופת הברונזה המאוחרת מגיעה התרבות בארץ לשיא פריחתה הן מבחינה תרבותית והן מבחינה כלכלית.

אחרי תקופת הברונזה המאוחרת מתחילה תקופת הברזל – בה התרבות העירונית מתפוררת בתהליך שנמשך שנים רבות. חורבן הארץ בתקופת הברזל מתרחש בכמה גלים. דעת מבקרי המקרא כי כיבוש הארץ על-ידי בני ישראל התבצע בכמה שלבים על-ידי שבטים שונים – מסתמך על ממצאים אלה.

אחרי תקופת הברזל אמורות לבוא בסדר השכבות, התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית הקדומה – תקופת בית תלמי. מתקופות אלו, שנמשכו כמה מאות שנים, כמעט שלא נותרו שכבות בתלי החפירות בארץ. השרידים המעטים שנמצאו, נמצאו בדרך כלל ב"בורות" בתוך שכבת הברזל שמתחתן. במקרים רבים שכבת תקופת הברזל נמצאת צמודה לשכבת תקופת החשמונאים, ללא כל שכבת ביניים, על אף שמדובר בפרק זמן של מאות בשנים.

חוקרי ארץ ישראל המצפים למצוא בתקופת הברזל את שרידי בני ישראל המתנחלים בארץ ואת שרידי ממלכת דוד ושלמה, מעלים חרס בידם.

עד כאן תיאור דברי ימיה של ארץ-ישראל העולה מן הממצאים הארכיאולוגים.

 

שאלת המפתח

שאלת המפתח שמעולם לא נשאלה על-ידי הארכיאולוגים חופרי הארץ, היא: האם קיימת חפיפה בין המבנה ההיסטורי המתואר לעיל (ללא הפרשנות, המבוססת על  הכרונולוגיה המצרית, שניתנה לו) למבנה ההיסטורי המתואר במקרא?

התשובה היא: בהחלט כן! אלא שלשם כך יש לתארך מחדש בהתאמה את כל מערך השכבות בארץ.

ערעור על הכרונולוגיה המצרית

מאחר שאת המסופר במקרא אין מוצאים בקורות מצרים, ואת המסופר בקורות מצרים אין מוצאים במקרא, לכן, אין פלא שבשכבות הארכיאולוגיות בארץ – המתוארכות לפי הכרונולוגיה המצרית – לא מוצאים את המתועד בתנ"ך.

בסדרת ספרי "תקופות בתוהו " מוכיח עמנואל וליקובסקי בהרחבה, כי ישנה טעות של למעלה מחמש מאות שנה בכרונולוגיה המצרית. אם מוציאים מן הכרונולוגיה המצרית את אותן שנות רפאים, וע"י כך מקצרים אותה ומעמידים אותה במקומה הנכון על ציר הזמן, נוצרת התאמה מופלאה בין ההיסטוריה המצרית לבין התנ"ך דור אחר דור, כאשר בכל שלב מתקבלות התוצאות המתחייבות מן השלב הקודם, אף על פי שהראיות עומדות בפני עצמן ואינן תלויות זו בזו.

היחוד בשיטתו של וליקובסקי הוא בכך שאיננו מנסה לפתור בעיה מקומית זו או אחרת, אלא נותן פתרון אחד לשאלה כולה.   פתרון המאיר באור חדש את המחקר ההיסטורי של כל המזרח הקדום, כולל את בעיית "תקופת החושך" ביוון.

ואכן פרופ' דוד פלוסר, חתן פרס ישראל, בהקדמה לכרך "תקופות בתוהו- ההיתה תקופת חושך ביוון?", כתב:

" האם היתה ההיסטוריה של מצרים הרבה יותר קצרה מאשר סוברים היום? אם ניתן היה להראות זאת אזי היתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת. רק מומחים ללא דעה קדומה יכולים לדחות או לקבל את הפתרון של וליקובסקי… היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"

בשלושת פרקי המאמר "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית" המובא באותו ספר (ומפאת חשיבותו גם כנספח לספר האחרון בסדרה, "גויי הים", וגם כחוברת נפרדת) מראה וליקובסקי, שהכרונולוגיה המצרית מבוססת הן על טעויות היסטוריות והן על טעויות אסטרונומיות, ומביא בו גם פתרון לשאלה לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם.

מאחר שמערך השכבות הארכיאולוגיות בארץ מבוסס על הכרונולוגיה המצרית, מתוך תיקונה באות על פתרונן הסתירות שמוצאים ארכיאולוגים עם התיעוד התנ"כי.

תיארוך השכבות הארכיאולוגיות לפי המבנה ההיסטורי המתועד במקרא

חורבנן רב ההיקף של תקופת הברונזה, הקדומה והתיכונה, מתועד מבחינה ארכיאולוגית על-ידי הארכיאולוג המפורסם, קלוד שפר, בספרו "סטרטיגרפיה השוואתית", בו כתב :

"חקירתנו העלתה שמשברים חוזרים ונשנים אלה שפתחו וסיימו את התקופות העיקריות… לא נגרמו בידי אדם. רחוק מכך, בהשוואה למימדים הנרחבים של משברים חובקי-כל אלה והשפעותיהם הנרחבות, נראים עלילותיהם של כובשים וכל תחבולותיהם של מדינאים חסרי משמעות."[2]

ואכן, וליקובסקי מיחס את חורבן תקופת הברונזה הקדומה לזעזועי הטבע במהפכת סדום ועמורה; ואת חורבן תקופת הברונזה התיכונה לזעזועי הטבע של ימי יציאת מצרים ויהושע בן נון

תקופת הביניים הקצרה בין הברונזה הקדומה לתיכונה – הברונזה הביניימית – שהיא תקופה של נוודות ומרעה, מתאימה לתקופת האבות, שבסופה הם יורדים למצרים.

בעוד בני ישראל במצרים, מתגבשת בארץ תרבות הברונזה התיכונה של כמה מאות שנים, ערים נבנות ומוקפות חומה, עד שבשלהי התקופה, מלאה הארץ ערים גדולות ובצורות.

תרבות הברונזה התיכונה נחרבה תוך פרק זמן קצר. להיסטוריונים, כפי שכתבה ר. גונן:

"אין הסבר המניח את הדעת לסיבות ההרס של אתרי הברונזה התיכונה. אולם בדרך כלל מיחסים אותן לכיבוש כנען ע"י מצרים עם תחילת השושלת השמונה-עשרה, אם כי המקורות המצריים מזכירים רק את המצור על עיר אחת, שרוחן.  מן הסתם המשיכה מצרים את יתרונה הצבאי צפונה…. על כל פנים לא נותר כמעט שום אתר שההרס המסיבי פסח עליו, כולל כמה מן האתרים החשובים והגדולים ביותר בארץ: תל אל-פרעה, תל אל-עג'ול, תל בית מירסים, יריחו, שכם, מגידו, עכו, חצור, ודן." [3]

ואכן, כפי שכתב קלוד שפר: "הפילוסופיה עליה מושתתת ההיסטוריה של המזרח הקדום נראית לנו מעוותת במיוחד ."[4]

כי לפי "פילוסופיה" זו משייכים ההיסטוריונים את ההרס הנרחב שמוצאים הארכיאולוגים לפי הכרונולוגיה המצרית, וזאת גם אם זה כלל לא מתאים לממצאי ההרס רחב ההיקף, כפי שרואים מהציטוט הנ"ל.

בני ישראל בהנהגת יהושע, וזעזועי הטבע שאירעו אז,  הם שהחריבו את ערי הברונזה התיכונה בכנען, ועל חורבותיה קמה תרבות חדשה – תרבות הברונזה המאוחרת,  שבמשך כמה מאות שנים  עוברת תהליך של עליה ופריחה ולבסוף נסיגה.

תקופת הברונזה המאוחרת מחולקת לשלוש תת-תקופות. אם נתארך אותן לא לפי הכרונולוגיה המצרית, אלא לפי ההיסטוריה התנ"כית, יש להניח שתקופת הברונזה המאוחרת-1 מקבילה לתקופת השופטים[5], תקופת הברונזה המאוחרת-2 לימי דוד ושלמה, ותקופת הברונזה המאוחרת-3 לממלכה המפולגת[6].

בתקופות הברונזה המאוחרת-2 ו-3, כפי שכתבה ר. גונן, יובאו לארץ נוסף לכמות גדולה של נחושת וברונזה גם זהב, כסף ושנהבים.  "בתקופת הברונזה המאוחרת מגיעה התרבות הכנענית לשיאה…  של רמת חיים גבוהה וסחר בינלאומי פורח…"[7]

גם בתנ"ך מתוארת תקופה זו כעליה ופריחה אדירה בימי דוד ושלמה.

חורבן הארץ בשלבים בתקופת הברזל תואם את התיאור המקראי של החורבן בשלבים החל ממסעות מלכי אשור וחורבן צפון הארץ, ולאחר מכן מסעות נבוכדנצאר וחורבן ממלכת יהודה.

"בתחילת תקופת הברזל" – כותב פרופ' זאב הרצוג בחפשו אחר הזהות העצמית שלנו, "…נוסדו באזור ההר המרכזי של ארץ-ישראל מאות ישובים קטנים, שחיו בהם חקלאים עובדי אדמה ומגדלי צאן. אם לא הגיעו ממצרים, מנין הופיעו המתיישבים הללו?"

התשובה היא פשוטה: הם העממים שהביאו האשורים במקום שבטי ישראל שהוגלו, "והתנחלו 'בהתנחלות שקטה' באזורי ההר של הארץ".

תקופת הברזל כוללת בתוכה, את התקופות האשורית והבבלית, ומיד לאחריהן את התקופה הפרסית. כמעט כל הממצאים המיוחסים לתקופה הישראלית (מהכיבוש ועד הגלות), שייכים רק לחלקה האחרון של התקופה – לתקופת הכיבוש האשורי והכיבוש הבבלי, ולתקופת שיבת ציון. החל מתקופת החשמונאים התיארוך מתבסס על מטבעות והוא אמין ומסודר בדרך כלל.

מבט על התמונה הכוללת

החפיפה ממש מתבקשת, אלא שהמחקר הארכיאולוגי, המתבסס כאמור על הכרונולוגיה המצרית, לא ניסה מעולם להרים את ראשו מתוך תעלת החפירה, להביט במבט כולל על המבנה הכרונולוגי כולו, ולעשות את ההשוואה המתבקשת בין הממצאים בשטח לבין החומר הספרותי-היסטורי האותנטי לארץ-ישראל.

איננו כופרים כמעט בשום ממצא מממצאיהם של הארכיאולוגים – ההבדל הוא בפרשנות הכרונולוגית בלבד, ופרשנות זו ראוי שתיעשה, כאמור, לא מתוך תעלת החפירה, אלא במבט כולל על המהלך ההיסטורי כולו. בעשרות שנות מחקר ארכיאולוגי בא"י עשו הארכיאולוגים בארץ עבודה מקיפה ויסודית, המאפשרת לנו כיום לראות את התמונה הכוללת של הארץ בתקופותיה השונות, ומתוך כך לבחון מחדש את מסקנותינו.

עצמאות מדעית

"הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל משלימה בסוף המאה העשרים את תהליך המעבר לעצמאות מדעית" – כך בסיכום המאמר .

אך נכון יותר לומר שהארכיאולוגיה של ארץ-ישראל נמצאת על סף שעבוד מוחלט לכרונולוגיה המצרית, והגיע הזמן לעשות "יציאת מצרים" משם – רק כך תוכל להגיע ל"עצמאות מדעית".

– – –

תוספת מתוך הבעיה ופתרונה

ממצאי ראס שמרה – אוגרית

הסיפור הבא הינו דוגמא לאמינותם של המחקרים ה"מדעיים", בניגוד לפתרון הפשוט שנובע משיטתו של וליקובסקי.

הפרק החמישי ב"תקופות בתוהו – ישראל ומצרים" עוסק בממצאי החפירות באוגרית (ראס-שמרה), על החוף הסורי. האתר נתגלה במקרה בשלהי שנות העשרים, ובמשך שתים-עשרה עונות חפירה נחשפו שם שרידי עיר ונמל, בהם כלי חרס, כלי עבודה והרבה לוחיות כתובות.

על פי כלי החרס כלי החרס המיקניים שנמצאו שם, תוארכו השכבות, עוד בטרם פוענחו הכתובות, למאות החמש-עשרה והארבע-עשרה לפסה"נ, כמקובל לפי הכרונולוגיה המצרית, ונקבע, ללא כל ספק, כי אוגרית היתה עיר כנענית קדומה, בתקופה שקדמה ליציאת בני-ישראל ממצרים, וכל הפרסומים העוסקים בשרידי הספרות והתרבות שנחשפו בה, מבוססים על קביעה זו.

אולם, בהמשך הדרך, בשלב בדיקת הממצאים ופענוח הכתובות התעוררו שאלות קשות.

ממצאים רבים העידו על קשר משונה בין העיר אוגרית הקדומה לבין יוון וקפריסין של המאות השמינית והשביעית לפסה"נ: שמות, תופעות ומנהגים השייכים לתקופה האיונית ביוון נתגלו במפתיע באוגרית שכביכול קדמה לה במאות שנים.

עד כאן אין כל חדש, לפחות לקוראי "תקופות בתוהו", אלא שבאוגרית נתגלו ממצאים מעניינים נוספים: נמצאו באוגרית הרבה לוחיות כתובות בכתב יתדות בארבע שפות שונות. אחד מסוגי הכתב שנתקשו בזיהויו, נמצא כי הוא איננו כתב יתדות רגיל אלא כתב אלפבתי שהשתמש בסימני כתב היתדות. נתברר כי זוהי עברית קדומה, הכתובה בכתב יתדות.

כפי שכתב וליקובסקי בפרק החמישי שם:

"המבוכה היתה רבה. עד אז, במשך שלושה דורות, קבעו מלומדים בעלי שם, פרשנים, כותבי ערכים עבור אנציקלופדיות, וכאלה שלהרצאותיהם נהרו תלמידים ממרחקים, שיש להפחית מגיל המקרא… ניתן היה להראות במומחיות רבה, שביטוי זה או אחר בתהלים או במשלי לא יכול היה להיות בשימוש כבר בימי דוד או שלמה במאה העשירית, ומוצאם בתקופה הרבה יותר מאוחרת – שבין המאה השישית ועד לשלישית לפסה"נ… פסוקים רבים מדברי הנביאים הכילו כביכול רמזים אף למלחמות המכבים בסלווקים, כמעט שש מאות שנה אחרי הנביא ישעיהו. על-ידי הזזת תאריך ניסוחן של רבות ממצוות המקרא … לתקופה שלאחר בית ראשון, יחסה ביקורת המקרא את מוצאן לגלות בבל, וכמה מהן אף לתקופה הסלווקית ולהשפעת המחשבה היוונית.

"והנה עתה נמצאו אותם הביטויים בכתבי ראס-שמרה מתקופה המקדימה את הנביאים בשש עד שבע מאות שנה.

"ההשקפה החדשה, השלטת מאז חפירות ראס-שמרה, אף היא מתיחסת ליסודות רבים בתנ"ך  – בתחומי החברה, הדת, והתרבות – כאל חיקוי, אך הפעם ממקורות כנעניים; מאחר שהיו קיימים כבר כשש מאות שנה לפני המועד המיוחס להם במקרא הרי לא יתכן שהיו ממוצא יהודי… בני ישראל ירשו את שפתם, סגנונם, האלפבית והמקצב שלהם מן הכנענים…  מסקנות אלה ודומות להן הוכתבו על סמך הגיל שיוחס ללוחות ראס-שמרה. אולם לאור הדמיון המפתיע בין לוחות ראס-שמרה והתנ"ך, בלשון, בסגנון, בצורת השירה, במונחים טכניים.. בידע רפואי, בלבוש ועדיים, היה ההיגיון מחייב שספרי המקרא ולוחות אוגרית, המכילים הקבלות כאלה, הם בני אותה תקופה. אולם מסקנה זו כלל לא עלתה על הדעת בגלל המכשולים הכרונולוגיים שהוסברו לעיל…

"השחזור הכרונולוגי הנוכחי מחייב הצבה של תקופת ראס שמרה לזמנם של מלכי יהודה. קיום הקבלות בין אורח החיים בארץ-ישראל לבין זה שבעיר סורית בת אותה תקופה, עיר בה נלמדו שפות העמים השכנים, אינו אלא טבעי ביותר.

"השחזור הנוכחי של תולדות האנושות מטיל אמנם נטל כבד על מושגי ההיסטוריה המקובלים עקב תיקון של חמש עד שש מאות שנה, אך כיצד יוכל המצפון המדעי לגשר על פני פער כפול במימדיו, ולפשר בין תוצאות המאמצים שהושקעו בביקורת המקרא ובין הממצאים הארכיאולוגים של ראס-שמרה? כאן הפער הוא אלף ומאתיים שנה."

התמודדות עם שיטתו של וליקובסקי ב"תקופות בתוהו" מחייבת שינוי תפיסתי רחב היקף בלימוד ההיסטוריה והארכיאולוגיה, וקבלתה משמעותה שמחקרים רבים וספרים רבים שנכתבו בנושאים אלה, חייבים להיכתב מחדש. אין פלא,  שקשה להיסטוריונים ולארכיאולוגים לקבלה.

[1]  The Archaeology of Ancient Israel,  Ed. Amnon Ben-Tor, Yale University Press, 1992

[2]  Stratigraphie Comparee, Claud Schaeffer, ע' 565.

  1. Gonen [3]  (ed. Ben-Tor, A.) The Archaeology of Ancient Israelע' 216-217.

[4]   Stratigraphie Comparee, שם.

[5]   לטענה שתקופת החיקסוס – המקבילה לפי השחזור לתקופת השופטים – מתוארכת על פי חרפושיות וחרסים לתקופת הברונזה התיכונה, הביא ג'ון בימסון ראיות שתיארוך זה מבוסס על טיעונים מעגליים של הכרונולוגיה המצרית, ומביא ראיות לכך כי יש לתארך את תקופת החיקסוס לתחילת הברונזה המאוחרת. ראה מאמריו:

John Bimson, “The Conquest of Canaan and the Revised Chronology” SISR, I-3, and “The Hyksos and the Archaeology of Palestine”, SISR II-3   .

[6]    את הטענה שבעיר שומרון מוצאים הארכיאולוגים רק שרידים מתקופת הברזל ואין מוצאים שרידי בנינים מתקופת הברונזה המאוחרת, ניתן להסביר מתוך האנאלים של סרגון, בהם התפאר שהרס את שומרון, הגלה את תושביה, ובנה אותה מחדש "טוב משהיתה קודם לכן".

[7]   ר. גונן, "הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה", ע' 249-248.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *