סיכום חצי הדרך

סיכום חצי הדרך

מתוך תקופות בתוהו – ישראל ומצרים –

 

בפתח הספר הצבתי בפני הקורא את הבעיה הבלתי פתורה של חוסר התיאום בין קורות עם ישראל לבין קורות מצרים מבין שתי אומות עתיקות אלו, אחת מספרת שהיו לה קשרים הדוקים עם השניה; למעשה נע הסיפור המקראי לאורה וצילה של הממלכה הגדולה שעל גדות היאור. ההיסטוריה המצרית, מאידך, מתעלמת בכל כתובותיה הרבות, על אבן ועל פפירוס, מכל מגע של ממש בינה לבין הממלכה השכנה שעל גדות הירדן. אפילו תקופת הזוהר של המלך שלמה, שזכתה לתהילה כה רבה במקרא, נדמה כי חלפה מבלי להשאיר את רישומה על מלכי מצרים וסופריהם. יתרה מזאת, המאורעות הגדולים בעברם של ישראל הקשורים ישירות במצרים – שיעבודם הממושך שם ויציאתם בנסיבות בלתי רגילות – לכאורה אינם ידועים כלל להיסטוריה המצרית המקובלת. מסיבה זו נתון זמנה של יציאת מצרים במחלוקת, והיא מוצבת כמעט בכל נקודת זמןאפשרית בעבר המצרי, מתחילת הממלכה החדשה, כביכול בשנת 1580 לפסה"נ, ולאורך מאות רבות של שנים מאז ואילך. חוסר הוודאות ביחס לתקופת השהות במצרים ולמועד היציאה משם, הוא תוצא ישירה של היעדר התיחסויות מצריות כלשהן לשהותם של בני ישראל במצרים וליציאתם משם, כו גם של עקרות המידע המצרי באשר ליחסי השכנות בין שני העמים הללו במשך התקופה הנידונה בתנ"ך.

ניסינו לפתור את בעיית התיאום בזמן בין קורות שני עמים עתיקים אלה, התופסים, כל אחד מהם, מקום נכבד בתולדות העולם העתיק. עשינו נסיון זה לאחר שהגענו להכרה שהסיפור המקראי על יציאת מצרים מכיל התיחסויות חוזרות ונשנות לזעזועי טבע כבירים. ההגיון איפוא דרש מאיתנו לחפש במקורות המצריים ששרדו התיחסויות לאסונות טבע.

ואכן , החיפוש לא היה לשוא. פפירוס איפואר (השמור במוזיאון בלידן) הינו עדות לאסון טבע שבעקבותיו באה מהפכה חברתית. בתיאור אסון הטבע הבחנו בהרבה מפרטי הזעזועים שנתלוו ליציאת מצרים, כפי שהם מתוארים בתנ"ך. הכתובת על תיבת השחם מאל-עריש מכילה גרסה נוספת של תהפוכת הטבע שהיתה מלווה בסופה עזה ובתשעה ימי חשכה. שם מצאנו גם תיאור מסע פרעה וחילו לעבר הגבול המזרחי של ממלכתו, שם טבע במי מערבולת לאחר שהגיע למקום הנקרא פי-חירות. שמו של אותו פרעה מוקף מסגרת מלכותית (קארטוש), דבר המוכיח שהטקסט לא נחשב בעיני מחברו למיתולוגי.

אם במסמכים אלה אותו סיפור הנמצא בספר שמות, כי אז ניתן לקבוע נקודת מפגש סינכרונית בין קורות שתי אומות עתיקות אלו. אבל כאן, במקום בו ציפינו למצוא פיתרון לבעיית זמן יציאת מצרים בהיסטוריה המצרית, באה וניצבה בפנינו בעיה חדשה שמפניה נדחקה שאלה זו והיתה למשנית. כל התיאוריות השונות שחיפשו את יציאת מצרים בהיסטוריה המצרית, הציבו אותה בימי הממלכה החדשה, ולא הועלתה אפילו פעם אחת האפשרות שבני ישראל יצאו ממצרים עת הקיץ הקץ על הממלכה התיכונה ערב פלישת החיקסוס. לכן מצאנו את עצמנו בפני בעיה שהיקפה שונה לחלוטין: או שההיסטוריה של מצרים הרבה יותר מדי ארוכה, או שההיסטוריה המקראית הרבה יותר מדי קצרה. היש לקצר את ההיסטוריה המצרית בכמה מאות שנות "רפאים", או אולי להאריך את ההיסטוריה המקראית באותו מספר של מאות שנים "אבודות"?

לא יכולנו לדעת את התשובה לשאלה זו בטרם עברנו דרך ארוכה לאורך מאות שנות היסטוריה עתיקה. הבחנו במשעול שבו ניתן היה להתחיל במסע: אם בני ישראל יצאו ממצרים ערב פלישת החיקסוס, שהגיעו למצרים מאסיה, כי אז נוכל אולי למצוא התייחסות בתנ"ך לפגישה מחוץ לגבולות מצרים בין בני ישראל לפולשים. למעשה, עוד בטרם הגיעו בני ישראל להר סיני נתקלו בהמוני עמלק. פנינו לסופרים הערבים הקדומים ומצאנו שהמסורת על עמלק כשבט הדומיננטי בקרב הערבים, שפלש למצרים ושלט בה במשך ארבע או חמש מאות שנה, קיימת במורשת הספרותית של הערבים מאז עברם הקדום.

השווינו נקודה אחר נקודה בין הכתובות המצריות, המקורות העבריים בתנ"ך ובדברי חז"ל, והמסורות הקדומות של הערבים כפי שמוצאים אותן אצל סופריהם מימי הביניים, ונאלצנו להסיק שזמן שלטון החיקסוס במצרים היה זמן תקופת השופטים בתנ"ך. זהות החיקסוס עם עמלק היוותה תמיכה נוספת לסינכרון של קץ הממלכה התיכונה עם מצרים. לאחר זאת היה עלינו לבחון את הרגע ההיסטורי בו התמוטט שלטון החיקסוס במצרים ובו הגיעה שליטת עמלק במזרח הקרוב לקיצו. במצור שצר יעחמס על עואריש, מבצר החיקסוס, מלאו חילות זרים תפקיד מכריע. מתוך הקבלות בתנ"ך ניתן היה לקבוע שהיה זה שאול, המלך הישראלי הראשון, שניצח את עמלק באל-עריש. בעזרת הוכחות רבות יכולנו לקבוע שאל-עריש הוא אתרה של עואריש הקדומה.

דוד המלך היה בן זמנם של יעחמס, מייסד השושלת השמונה-עשרה, ושל אמנחתפ הראשון; המלך שלמה היה בן זמנם של תחותמס הראשון ושל חאתשפסות; ומצאנו כי מסעה המפורסם של חאתשפסות ל"ארץ הקדושה" ול"פונט" היה המסע לארץ ישראל ולפיניקיה המתואר בתנ"ך כביקורה של מלכת שבא, לה קרא יוספוס "מלכת מצרים וכוש"; השווינו פרטים רבים, ותמיד מצאנו שהם מתאימים. המשכנו לתחנה הבאה בדרך. חמש שנים לאחר מות שלמה נשדדו בית המקדש בירושלים וארמון המלך על-ידי פרעה שישק. תחותמס השלישי מלך  אחרי חתשפסות. אם הלכנו בדרך הנכונה, היה עלינו שוב למצוא התאמה: תחותמס השלישי חייב היה להיות זה שבזז את ירושלים מאוצרות בית המקדש וארמון המלך. זאת אכן עשה, ותמונות השלל שלקח תואמות בקירוב רב, הן בצורתן והו במספרן, את תיאור הביזה שלקח פרעה שישק בשנה החמישית לאחר מות שלמה.

במשך שלושה דורות הוכיחו מבקרי המקרא, לשביעות רצונם המלאה, כי חלקים רבים במקרא מתקדמים מדי ולכן חייבים להיות תוצר של כשש מאות שנה מאוחר יותר מכפי שמורה התנ"ך, ולמעשה יובאו מגלות בבל. ואז (בשנת 1929) לאחר שגילו את הטקסטים הכנעניים של ראס-שמרה – בהם מצאו מספר ביטויים דומים לאלה שבתנ"ך – שונתה ההערכה מן הקצה אל הקצה: אותם טקסטים תנכיים פורשו עתה כמורשת התרבות הכנענית שכביכול קדמה בכשש מאות שנה לטקסטים התנכיים.

ראינו גם כיצד תואמים דברי ימיהם של מדינות ועמים עתיקים רק לאחת מן השתים, או לכרונולוגיה הישראלית או למצרית; וכיצד ההיסטוריות של קפריסין, מיקני וכרתים, בהיותן מותאמות לצד האחד או לשני, יוצרות בלבול בארכיאולוגיה ובכרונולוגיה (בעיות כאלו תתבהרנה יותר ויותר בכרך הבא העוסק בתקופת החושך ביוון).

בשלושה פרקים רצופים השווינו בין עדויות היסטוריות של שלושה דורות עוקבים במצרים (חאתשפסות, תחותמס השלישי, אמנחתפ השני) ובארץ ישראל (שלמה, רחבעם, אסא[1])ומצאנו התאמה מלאה. יכול לקרות שבמקרה קיים דמיון מפליא בין דור אחד לדור אחר במצרים ובכך נוצרת אפשרות לסינכרון מוטעה; אולם בלתי אפשרי שבשלושה דורות רצופים במצרים ובארץ ישראל משתי תקופות שונות יימצאו התאמות עקביות בכל כך הרבה פרטים. יותר מכך אף מרשימה העובדה ששלושת הדורות העוקבים במצרים, כמו גם בארץ-ישראל, לא נבחרו באקראי אלא נכפו עלינו על סמך הדיונים וההקבלות של הפרקים הקודמים, בהם דנו בזמן יציאת מצרים ובמאות השנים לאחריה, ועד המלך שאול; ובמקביל, בקורות מצרים, בימיה האחרונים של הממלכה התיכונה ובמאות השנים של שלטון החיקסוס ועד לראשית הממלכה החדשה.

אם כל ההתאמות הנ"ל מקריות בלבד, הרי שאין כאן אלא מעשה נסים. כל מי שמכיר את תורת ההסתברות יודע שעם כל צירוף מקרים נוסף הסיכוי לעוד אחד קטן והולך. לפיכך, הסיכוי שכל ההקבלות שהובאו בדפים הקודמים הינם סתם צירופי מקרים מתקרב לאפס…

 

עם זאת, לא הגענו עדיין לסוף הדרך. על אף כל מה שנאמר עד כה ביחס להשוואות, להקבלות, להתאמות ולצירופי המקרים הרבים, כמו גם בדבר תורת ההסתברות, אין אנו יכולים עדיין לראות את בעיית ההיסטוריה העתיקה פתורה עד שנעבור את כל המרחק ונגיע לנקודה בה אין עוד בעיות סינכרון בין תולדות עמי המזרח הקדום.

עלינו להתיר את סבך הבעיות הארכיאולוגיות, ההיסטוריות והכרונולוגיות שנפגוש במאות הבאות, ובעזרת החוט של אריאדנה, שלקחנו מידי איפואר, להמשיך לאורך הדרך, עד לנקודת הזמן בה משתלבים קורות העמים הקדומים השונים ומאשרים, ולא סותרים, זה את זה. אם לא ניתן יהיה לעשות זאת כן נאלץ לראות בהתאמות שהוצגו מעשה נסים – כי הן רבות מדי ומרשימות מדי מכדי שניתן יהיה ליחסם למקריות. יותר דביר איפוא להניח שאם נשקוד ונתמיד נגיע ליעדנו – השלמת שחזור ההיסטוריה העתיקה.

[1])  על אסא ואמנחתפ השני מדובר בפרקים על מכתבי אל-עמארנה, שבינתים לא יצאו בתרגום לעברית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *